עדשות מגע קשות

עדשות מגע קשות לא אמורות לכאוב, אבל בימים הראשונים מרגישים אותן. התחושה המוכרת היא מודעות לשולי העדשה בכל מצמוץ, לפעמים עם דמעות, בעיקר כשמסתכלים למעלה. זו תגובה טבעית של העפעף לעדשה חדשה, והיא נחלשת בהדרגה עם כל יום של הרכבה.

כדי שההסתגלות תהיה קלה מתחילים בכמה שעות ביום ומאריכים בהדרגה, לפי ההנחיות שנותנים בהתאמה. כשהעדשה מותאמת נכון, רוב המרכיבים מפסיקים לשים לב אליה אחרי כמה ימים עד כמה שבועות.

כאב חד, אדמומיות שלא עוברת או ראייה שמחמירה הם לא חלק מההסתגלות. במצב כזה מוציאים את העדשה ובודקים את ההתאמה. לעיתים קרובות שינוי קטן בעקמומיות או בקוטר של עדשת המגע הקשה פותר את הבעיה.

עדשת מגע קשה מחזיקה בדרך כלל שנה ויותר, בתנאי שמנקים אותה נכון ושומרים עליה ממכות ושריטות. בזה היא שונה מאוד מעדשות רכות, שמוחלפות כל יום, כל שבועיים או כל חודש.

עם הזמן משקעים מהדמעות ושריטות זעירות פוגעים בחלקות המשטח, והעדשה נעשית פחות נוחה ופחות חדה. גם הקרנית עצמה יכולה להשתנות, במיוחד בקרטוקונוס, ואז צריך פרמטרים חדשים גם אם העדשה הישנה עדיין שלמה.

לכן ההמלצה היא לבדוק את העדשה ואת העין בביקורת תקופתית, ולא לחכות שהיא תישבר או תתחיל להפריע. בביקורת אפשר לראות אם העדשה הקשה עדיין מתאימה או שהגיע הזמן להחליף.

לא. עדשות מגע קשות רגילות נועדו להרכבה ביום בלבד, ומוציאים אותן לפני השינה. בזמן שינה העין סגורה, זרימת החמצן והדמעות קטנה, והסיכון לזיהום בקרנית עולה משמעותית כשישנים עם עדשה שלא נועדה לכך.

היוצא מן הכלל הוא עדשות לילה, שנקראות אורתו-קיי. אלה עדשות קשות בעיצוב מיוחד שמרכיבים רק בלילה, והן משנות זמנית את צורת הקרנית כך שביום רואים חד בלי עדשות ובלי משקפיים. זה מוצר אחר עם התאמה אחרת, ואי אפשר להפוך עדשה קשה רגילה לעדשת לילה.

אם נרדמתם בטעות עם עדשה קשה, אל תמשכו אותה בכוח כשהעין יבשה. טפטפו דמעות מלאכותיות או תמיסה סטרילית, חכו כמה דקות והוציאו בעדינות. אם יש כאב או אדמומיות שנמשכים, פנו לבדיקה.

כן, ורבים עושים את המעבר הזה כשהראייה עם עדשות רכות לא מספיק חדה, כשהצילינדר עלה או כשהתגלה קרטוקונוס. המעבר דורש תקופת הסתגלות, כי עדשה קשה מורגשת יותר בהתחלה, אבל הרווח בחדות הוא לעיתים קרובות משמעותי.

מי שמרכיב עדשות רכות כבר שנים מגיע עם יתרון: הוא רגיל לגעת בעין, להכניס ולהוציא עדשה ולשמור על היגיינה. את הטכניקה לעדשה קשה מלמדים בפגישה, והיא שונה מעט, בעיקר בהוצאה.

לפני המעבר עושים טופוגרפיה של הקרנית ובודקים עדשת ניסיון. כך אפשר לראות מראש, על העין שלכם, כמה עדשת מגע קשה משפרת את הראייה, ולהחליט אם שווה לעבור.

לא. עדשות מגע קשות משפרות מאוד את הראייה בקרטוקונוס, אבל הן לא עוצרות את התקדמות המחלה ולא מחזירות את הקרנית לצורתה. הן מתקנות את התמונה שמגיעה לעין, לא את הקרנית עצמה.

הטיפול שנועד לעצור התקדמות של קרטוקונוס הוא הצלבת סיבי קולגן בקרנית (קרוס-לינקינג), שמבוצע על ידי רופא עיניים. עדשות וקרוס-לינקינג לא מתחרים זה בזה: הרבה מטופלים עוברים קרוס-לינקינג כדי לייצב את הקרנית, וממשיכים להרכיב עדשה קשה או סקלרלית כדי לראות טוב.

בגלל זה ההתאמה בקרטוקונוס כוללת מעקב טופוגרפי קבוע. אם המפות מראות שינוי, אנחנו מפנים לרופא העיניים המטפל ומעדכנים את העדשה בהתאם.

כן, כשיש לכך סיבה. בני נוער עם צילינדר גבוה או עם קרטוקונוס, שמתגלה לרוב בגיל ההתבגרות, מרוויחים מאוד מעדשה קשה. השאלה העיקרית היא לא הגיל אלא היכולת לשמור על שגרת ניקיון ולהכניס ולהוציא את העדשה לבד.

אצל ילדים צעירים יותר, עדשה קשה מופיעה בעיקר בצורה של עדשות לילה אורתו-קיי. ההורים מכניסים ומוציאים אותן בבית, והילד הולך לבית הספר בלי עדשות ובלי משקפיים.

בכל גיל ההחלטה מתקבלת אחרי בדיקה, ובשיתוף עם ההורים. אנחנו מלמדים את ההורים ואת הילד את שגרת הטיפול בעדשות המגע הקשות, ומתאמים ביקורות צמודות בחודשים הראשונים.